משום מקום

המחבר אלי גיל כינס בספר שלפנינו את מכלול זיכרונותיו, הגיגיו, תיאורי הטבע שלו ודעותיו, שכולם נוגעים במידה זו או אחרת בילדותו ובמשפחתו.

גיל, ששירת 20 שנה במשטרת ישראל, מתגלה כאיש רך, נעים ומשפחתי כשהוא מדבר על אשתו, ילדיו וחברי ילדותו. אולם הוא קשוח כשהוא נזכר שגדל ללא משפחה. נולד בחיפה. בגיל שש, בעקבות מות אביו ומחלת אמו, הועבר לבית יתומים בכפר סבא ואח"כ לקיבוץ כברי, בו גדל והתחנך עד השחרור מצה"ל. בצבא שרת כקצין בגולני, ובהמשך כמפקד משטרת נתניה.

הספר בנוי מקבצים – קבצים, עובר מן הילדות להוויות העולם, לשירים על טבע, על שהותו בקיבוץ כילד חוץ, על חבריו החדשים שעמם הרבה להתרועע בקיבוץ, על אחותו, הוריו, סבתו ואשתו האהובה.

וכך הוא כותב לאשתו יעל:

"תגידי לי את

עכשיו, כשהכל יותר לאט,

האם היה שווה לחכות?

האם אפשר היה לנחש את הבאות?

האם היית מעלה בדמיונך

שכך זה ירגיש לך עכשיו?…."

גיל הוא סקרן, ויודע להתבונן בטבע הסובב ובאנשים המקיפים אותו. הוא כותב את רשמיו ממקור ראשון, כשנדמה שהעט כל הזמן בין אצבעותיו. כשהוא נשאל למי הועיד את הספר, אומר גיל שהוא מקדיש אותו לדורות הבאים: לילדיו ולנכדיו, כדי שיוכלו להבין טוב יותר את הלוך רוחו ותחושותיו הדקות.