המהמר

"עודד הרגיש את לבו פועם בחלל חזהו. בהלה תקפה אותו, הוא חשש מהעימות עם רונה. למרות זאת, הוא השתדל להפנים את פחדיו.

"אני אראה לך איפה התחנה הקרובה", עודד פנה אל שאול בלב הולם. שאול חיבק את רונה פעם נוספת ופנה לדרכו, כשעודד משתרך אחריו, מנסה בכל כוחו לדחות את הפגישה הבלתי נמנעת.

"למה לא הסכמת להיכנס אלינו לשתות כוס תה או קפה?" עודד שאל את שאול, והוסיף בקול רועד: "היית לפחות מציל אותי מהשטיפה שמחכה לי בבית".

שאול הביט בו, והכעס עלה והאדים את פניו: "תגיד, אתה בסדר? אני חושב שמשהו השתבש אצלך בראש. אתה חושב שרונה הייתה מדברת על מה שמפריע לה בנוכחותי? אם אתה חושב שכן, אתה ממש לא מכיר את האישה שאיתה התחתנת", ובליבו חשב: 'האישה שאני אוהב…'

עודד הביט בפניו של שאול, כאילו ראה אותו עכשיו לראשונה: "למה אתה מתכוון?" שאל, ועצר. שאול המשיך ללכת, בלי להביט לאחור, "אתה כזה מטומטם… לפעמים ממש בא לי להכות אותך…"

עודד השתרך אחריו, עדיין לא מבין מה שאול רוצה ממנו".

***

חייו של עודד לא היו קלים, הוא בן יחיד להורים מבוגרים ניצולי שואה, והבית שבו גָדַל היה קר ואפרורי. כשעודד פגש את משפחתה של רונה, משפחה חמה ואוהבת, הוא מייד הרגיש בבית, ומשפחתה אימצה אותו בחום. עודד התאהב ברונה כשהייתה נערה, ובהמשך התחתן איתה, ומצא מקום מפלט מחייו הקשים.

עודד היה, ועדיין, מכור להימורים, והתמכרות זו מאיימת על חיי המשפחה השלווים שלו, ויכולה לעלות לו ביוקר.

***

זה ספרה השני של אתי כהן זמל. ספרה הראשון, "אל קורטיז'ו" (החצר) עוסק בקורותיה של משפחה  לאורך מאה שנים, וחמישה דורות. זה סיפור לא ייאמן על אומץ, גבורה, געגועים, חמלה, אהבה ופחד. אתי היא אלמנתו של פואד כהן ז"ל ונשואה באושר לשמוליק זמל קרוב לשלושים שנה. גמלאית של הרשות המקומית, אימא לשלושה ילדים, סבתא לשמונה נכדים וסבתא רבתא לשלושה נינים.