הימים שלא נשכח

איני יכול לשכוח את חבורת הילדים התוססת, שנתנו את נשמתם אחד לשני. איני יכול לשכוח את עדנה עם עיני השקד ושערה השחור הגולש על כתפיה, וגם קולו הצרוד של גרשון עדיין מהדהד באוזניי. ואיך אוכל לשכוח את ורדה וברוך, שהיו הורינו לעת צרה, ואור לרגליי עד היום הזה? את המבט על קרני השמש השוקעת מעל הגבעה, מחזה שלא רואים בעיר, כי הבתים שמסביבנו מונעים מאיתנו את המחזה הנפלא הזה…

הספר "הימים שלא נשכח" הוא ספר מרתק המספר על חבורת נערים ונערות בשנות השישים של המאה הקודמת, אשר באו מכל קצות הארץ ללמוד ב"כפר", הוא פנימיית בית ספר חקלאי. הספר מתאר את הגעתם של הילדים לעולם שלא הכירו, את הסתגלותם לחברה החדשה, את הלימודים, המורים והמדריכים של אותה תקופה, את העזרה ההדדית בין הילדים ובין המורים לילדים (דבר שאינו קיים היום), על מועצת התלמידים המשפיעה, אהבות נעורים, וערבוב בן דמיון למציאות.

הספר מלא בהרפתקאות אשר ישאירו את הקורא במתח כל הזמן.

יגאל שפירא נולד בתל אביב, כאשר רחוב דיזנגוף היה הרחוב השוקק בעיר.

בניגוד לרוב ילדי כיתתו, שהמשיכו את לימודי התיכון בתל אביב, המשיך את לימודיו בבית הספר החקלאי.

על תקופה זו הוא מספר: "שנים אלה היו היפות בחיי, ימים שלעולם לא אשכח. שם למדתי חברות ועזרה הדדית מה הן, שם נולדו כישוריי הראשונים לכתיבה, שם למדתי לכבד את האדם באשר הוא, ושם היה למורים אכפת שנצליח, ואנחנו כיבדנו אותם על כך".