מה ירש ומה הוריש

בניגוד לכל שבעת קודמיו, כשהחל את כהונתו כנגיד בנק ישראל בשנת 2005, קיבל סטנלי פישר בנק מרכזי עצמאי לחלוטין, במתכונת המקובלת בכל המדינות המפותחות. זאת, לאחר ששלושת הנגידים שלפניו, החמישי עד השביעי, הטו את מהלך ההיסטוריה, ובמאמץ ממושך ועיקש ניתקו את הכבלים שקשרו את בנק ישראל למרכבתו של שר האוצר, ובתוך כך השיגו יציבות מחירים. לעומתם, ארבעת הנגידים הראשונים, שכיהנו מאז הקמת הבנק בשנים 1954 עד 1986, היו יוצאי משרד האוצר אשר מונו למעשה על-ידי שר האוצר, וקיבלו כמובן מאליו את עליונותו בניהול המשק. אף שהחוק הטיל עליהם להשיג ולשמור על יציבות מחירים, לא היו להם כלים וסמכויות כדי למלא משימה זו. אין תימה, אפוא, שתקופתם הסתיימה באינפלציה תלת-ספרתית.
קטע זה של ההיסטוריה, שנמשך חמישים שנה, מתואר בחלקו הראשון של הספר, "מה ירש". חלקו השני, שנמשך שמונה שנים, המוכתר תחת הכותרת "מה הוריש", מנתח את גישתו של סטנלי פישר, הנגיד השמיני, לשש סוגיות מרכזיות שהטרידו את המשק הישראלי בחמש שנות נגידותו האחרונות, 2008-2013, בעקבות המשבר הכלכלי העולמי שפרץ בארצות-הברית בשנת 2007.
מסכם המחבר: "עקב אכילס של מדיניות הנגיד השמיני הייתה היומרה לנהל את שער החליפין לאורך זמן על-ידי רכישת מטבע-חוץ שאין לה גבול, ללא תועלת מוכחת ובעלויות ניכרות, שהייתה כרוכה עם שמירת ריבית ריאלית שלילית תקופות ארוכות, שגרמה לניפוח המחירים בשוק הנדל"ן". על רקע זה הסכים פישר לחוק בנק ישראל חדש, אשר גם לפי הגדרתו-שלו שולל מהבנק את עצמאותו.
דוד קליין הגיע לבנק ישראל ב-1987 לאחר שמילא תפקידים באגף התקציבים במשרד האוצר בירושלים, בקרן המטבע הבינלאומית בוושינגטון ובבנק לאומי בתל-אביב. הוא מונה על-ידי הנגיד החמישי, מיכאל ברונו, למנהל בכיר, המופקד על המחלקה המוניטרית ומחלקת הפיקוח על מטבע-חוץ. לאחר שתיים-עשרה שנים בתפקיד זה, מונה בשנת 2000 כנגיד השביעי וכיהן עד 2004. תקופה זו של שבע-עשרה שנים בבנק ישראל נסקרת בספרו "נגד הזרם; ביזור מרכזי הכוח הפיננסי במשק הישראלי" (הוצאת "ידיעות ספרים", 2009).