דואט לחיים או דואט למיט(ת)ה

"באולם התיאטרון יש אור חלש. הילדים מביטים על מיכל, היושבת בין רון ובין צורית. היא מחזיקה בידו של רון ביד הימנית שלה ומחזיקה טישו ביד השמאלית הקפוצה שלה.

"אימא, את בסדר?" שואלת נורית בלחש.

מיכל שותקת ומהנהנת בראשה מעלה ומטה. מעיין מבקש מצורית, "אנחנו יכולים להחליף מקום? אני אשמח לשבת ליד אימא."

צורית לא עונה, אבל קמה ומתחלפת איתו במקומות. נורית לוקחת את היד של צורית ומלטפת אותה. מעיין נוגע ביד השמאלית של מיכל, וכשהיא פותחת את האגרוף הוא משחיל את אצבעותיו בין אצבעותיה.

הבמה מוארת שוב וההצגה ממשיכה."

מיכל מסתירה מילדיה סוד, סוד שהשפיע על מהלך חייה, שינה ועיצב אותם. עד שיום אחד הם הפתיעו אותה בהצגת תיאטרון ליום הולדתה ואילצו אותה לחשוף אותו.

לראשונה בחייהם סיפרה להם אימם, מיכל, את הקורות אותה במהלך מלחמת יום הכיפורים, המלחמה שגבתה וממשיכה לגבות, קורבנות רבים כל כך בנפש ובגוף.

ברגישות, בכאב ובתקווה סיפור חייה של מיכל שזור במחזה המוצג על בימת התיאטרון וההצגה, פשוטו כמשמעו, קורמת עור וגידים וקמה לתחייה.

צפי סיימונס, תושבת ירושלים, התאלמנה במלחמת יום הכיפורים. לאחר שהתאלמנה היא נישאה בשנית לבן זוגה דיויד והיא אימא וסבתא. היא גמלאית ומתנדבת בארגונים שונים ביניהם כפר הילדים בכרמיאל ובית הכנסת על שם ש.י. עגנון בירושלים. במלאת יובל למלחמה החליטה צפי להעלות על הכתב את הסיפורים ששמעה ואת החוויות שחוותה בצורת סיפור, ששורשיו במציאות אך דמויותיו דמיוניות.

tsafysimons@gmail.com