כשתגדלי תביני

"אני רעבה", אמרה יאנינה לריטה.

"אכלתן כבר!" גערה בהן אִמן, "לכו לישון".

הארוחה האחרונה שאכלו הייתה שבע שעות קודם לכן. דוֹויד לא ידע על כך, או אולי הוא רק העמיד פנים. הבנות הלכו לישון רעבות. […]

אמא של מאשה חשפה את ישבנה של זיסל'ה בת השנתיים והצביעה על סימני הנשיכות.

"תראי מה שברל'ה עשה לה."

"בוריס ודדי גם עושים לי את זה וכל מיני דברים", קרא ברל'ה בבכי.

כשתגדלי תביני הוא סיפורה של יאנינה, המתחיל בזיכרון הראשון שלה מיפו של שנות ה־50, עת הגיעה עם משפחתה ממחנה העקורים בגרמניה, לאחר נפל העפלה באקסודוס. סיפורה האישי מקפל בחובו את סיפורה של המדינה הצעירה. דרך הבנתה ועיבוד רגשותיה של יאנינה במהלך השנים, מתוודע הקורא למארג העדין המתפתח בתוך המשפחה, על יחסיה המאתגרים עם אחותה וחברתה הטובה, חבריה ואהבתה הגדולה.

הסופרת ורד מוצ'ניק שיאון, בוגרת האוניברסיטה העברית במגמת ספרות ולשון, זכתה בשנת תשס"ג במקום ראשון בתחרות הסיפור הקצר "כתוב", מטעם מפעל הפיס והמועצה להשכלה גבוהה. ורד פרסמה ספר שירים בשם "הרהורים"; ספר ילדים ובו שמונה סיפורים, "מה שסיפרה לי ורד", שזכה להמלצה מטעם משרד החינוך; וספר לבני נוער, "הרפתקה באריאל".